החלטה בתיק בר"ם 5259/10

1.              זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בפתח-תקווה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ר' אמיר), בגדרו נמחק ערעור מינהלי שהגיש המבקש, לאחר שהסעד המבוקש בו התקבל - תוך דחיית בקשת המבקש לפסיקת הוצאות משפט לטובתו. הבקשה מכוונת כנגד אי-פסיקת ההוצאות.

 אפרט להלן את העובדות הרלבנטיות להכרעה במכלול.

2.              המבקש, פליט מבקש-מקלט נתין סודן, הסתנן למדינת ישראל לראשונה בתאריך 1.4.2005. הוא נעצר ואף הוצא נגדו צו הרחקה מן הארץ ואולם לבסוף הוא שוחרר ממשמורת נוכח הצהרתו כי הוא סודני. בתאריך 31.1.2008 אף קיבל המבקש מעמד ארעי בישראל מסוג א/5 - עד לתאריך 10.1.2009. בתאריך 10.11.2009 שוב נתפס המבקש, הפעם כאשר ניסה לצאת את גבולות הארץ לשוויץ, באמצעות דרכון מזויף של רפובליקת מלאווי שבמזרח אפריקה. אז הוא הושם שוב במשמורת. לאחר מכן נערכו מספר דיונים לגביו בבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן - בית הדין), שבהם חזר ואישר בית הדין את צו המשמורת. המבקש לא ערער על החלטות אלה. יצוין כי באחת מההחלטות הללו (בתאריך 23.3.2010) קבע בית הדין כי המבקש ישתחרר מהמשמורת, בכפוף להמצאת כתובת מגורים. ואכן, בתאריך 17.5.2010 הציג המבקש בפני בית הדין העתק חוזה שכירות, שנערך בתאריך 5.5.2008 - לשיכונו בדירה מסוימת בתל אביב, אולם כיוון שלא ניתן היה לקרוא בבירור את שם השוכר בחוזה - הוארך צו המשמורת פעם נוספת.

3.              על ההחלטה האחרונה הנ"ל של בית הדין הגיש המבקש ערעור מינהלי - לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. נקבע כי הדיון בערעור המינהלי יתקיים בתאריך 22.6.2010. בינתיים הובא המבקש שוב בפני בית הדין (בתאריך 20.6.2010), ואז נקבע כי אף על פי שקיימות אי-התאמות בין פרטי תעודת הזהות ופרטי השוכר (בהעתק החוזה שהמציא המבקש), הרי שנוכח התמשכות מעצרו של המבקש במשמורת והיעדר האפשרות המעשית להרחיקו לסודן - הוא ישוחרר מן המשמורת בתנאים מגבילים מסוימים. יום לאחר מכן, בתאריך 21.6.2010 (יום לפני הדיון שנקבע לשמיעת הערעור המינהלי בבית המשפט הנכבד קמא), הודיע המשיב לבית המשפט הנכבד קמא כי המבקש שוחרר מן המשמורת, ללא תנאים מגבילים כלשהם (לא היתה בהודעה הפניה להחלטת בית הדין מתאריך 20.6.10). המשיב מסר עוד כי נוכח הודעתו - הערעור הפך לתיאורטי ולפיכך יש למחקו. בא-כוח המבקש מסר בתגובה כי הוא עומד על כך שיתקיים דיון בשאלת ההוצאות.

4.              בתאריך 22.6.2010 התקיים דיון בבית המשפט הנכבד קמא, לעניינים מינהליים שעסק בסוגיית ההוצאות. בתום הדיון קבע בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים כי בשים לב לעובדה שהמבקש הוא סודני הנהנה מ"ההגנה הקולקטיבית", ניתן היה לשחררו במועד מוקדם יותר, אילו הדבר היה נמסר בצורה מסודרת ומראש לבית הדין. בית המשפט הוסיף עם זאת והעיר כי לא היה זה נכון לשחרר את המבקש ללא תנאים מגבילים כלשהם והיה מקום לוודא כתובת מגורים קבועה והתייצבות חודשית של המבקש במשרדי יחידת עוז, כיוון שההגנה הקולקטיבית היא זמנית מעצם טיבה. בית המשפט אף ביקר את ההליך שננקט ע"י המבקש (ערעור על החלטת בית הדין), שכן לשיטתו עדיף היה להגיש עתירה כנגד צו ההרחקה (ככל שהוצא כזה). נקבע איפוא כי במכלול הנסיבות - אין מקום לפסוק הוצאות לטובת המבקש.

5.              על פסק הדין הנ"ל הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה טוען המבקש כי המשיב לא הסביר בהודעתו מה הוביל לשחרורו של המבקש דווקא ערב הדיון בערעור (לאחר שהיה כלוא במשך כשבעה חודשים). כן הוא גורס כי התנהלות המשיב בפרשה מצדיקה פסיקת הוצאות לחובת המשיב, ולו כאקט הרתעתי. עוד טוען המבקש כי אף אם ניתן היה לטעון בפני בית הדין כי הוא סודני הנהנה מהגנה קולקטיבית, כטעם המצדיק שחרור (דבר שהיה מביא לתוצאה זו קודם למועד בו שוחרר) - הרי שבאי-כוחו פועלים בשיתוף ארגוני סיוע לפליטים ומשאביהם לפיכך מוגבלים לייצוג בהליכי ערעור בלבד, ועל כך - אין לבוא חשבון עם המבקש. בהקשר זה הם מוסיפים וטוענים כי אם על פי דין היה מוצדק לשחרר את המבקש מוקדם יותר, כפי שקבע בית המשפט הנכבד קמא, הרי שללא קשר לשאלת יצוגו - בשים לב לעובדה שהשחרור נעשה רק בעקבות הערעור הוא זכאי להוצאותיו. לעניין זה מפנים באי-כוח המבקש לקריטריונים שנקבעו ע"י כב' הרשמת של בית משפט זה (כתארה אז) ב-בג"צ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים (21.4.10), (להלן - עניין איוונוב).

להשלמת התמונה אציין כי בשלב מאוחר יותר נעתרתי לבקשתו של בא-כוח המבקש לצרף כנספח לבקשת רשות הערעור - הפניה לערעורים מינהליים, שהוגשו על ידו, העוסקים גם הם בנתינים סודניים, כאשר לטענתו ביותר ממחצית מהערעורים - המוחזקים שוחררו ממשמורת ערב הדיון בבית המשפט לעניינים מינהליים בעניינם. המבקש טוען איפוא כי התנהלות המדינה בתיק שלפנינו הינה "דוגמה מייצגת" להתנהלות פסולה מצד המשיב, שהפכה לפרקטיקה שגורה של מעצר מבקשי מקלט, מבלי לבדוק כלל את נתינותם הנטענת. המבקש מוסיף כי המדינה נמנעת מלהגיע למצב שבו יתקיים דיון ענייני לגבי אותם מוחזקים מחשש לביקורת שיפוטית על פרקטיקה זו ולכן היא מורה על שחרורם ערב הדיונים.

6.              בתגובת המשיב לבקשת רשות הערעור נטען כי הבקשה איננה מעוררת שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. לגוף העניין נאמר כי אין מקום לפסוק הוצאות כאשר הסעד המבוקש בהליך המשפטי ניתן לבסוף ע"י הרשות המינהלית ללא דיון ו"לפנים משורת הדין". לגישת המשיב - שחרורו של המבקש כאן ללא תנאים, לאחר שניתנה בבית הדין החלטה המתנה את שחרורו בתנאים, מהווה פעולה כזו של "לפנים משורת הדין" ולכן אין לחייב את המדינה בהוצאות המבקש. עוד מדגיש המשיב כי הערעור הוגש בשיהוי ניכר, לאחר שצו המשמורת של המבקש הוארך מספר פעמים קודם לכן ועל החלטות אלה לא הוגש ערעור. אשר לטענת המבקש כי יש לחייב את המדינה בהוצאות כ"כלי הרתעתי" מסביר המשיב כי נוכח התנהלות המבקש במכלול, כמפורט בפיסקה 2 שלעיל (ובמיוחד בהתחשב בעובדה שהושם במשמורת עקב כך שניסה לצאת מישראל בדרכון מזוייף) וכן בשים לב למעמדו המיוחד של המשיב כרשות שלטונית, שכספה הוא כסף ציבורי - לא היה מקום לפסוק כאן הוצאות.

7.              לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, בכפוף לאמור בפיסקה 8 שלהלן. אבהיר ואנמק:

כידוע ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בפסיקת הוצאות, למעט במקרים חריגים (ראו: ע"א 9535/04 "סיעת ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (לא פורסם, 16.6.2005) (להלן: עניין סיעת ביאליק 10). משקל מיוחד יש ליתן לענין זה, כאשר במקרה שלפנינו הערעור מותנה בקבלת רשות (ראו סעיף 12 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000). אוסיף עוד כי הרציונל הנ"ל של ענין סיעת ביאליק 10 נכון גם במקרה שלפנינו. בית המשפט הנכבד קמא קיים פה דיון משמעותי בשאלת פסיקת ההוצאות והכריע לבסוף כי אין מקום לעשות כך כאן, בהתחשב בנסיבות הענין. קביעה זו יש לבחון אל מול הפסיקה שדנה בסיטואציה שבה עותר חוזר בו מעתירתו ללא הכרעה שיפוטית לגוף העניין ומבקש לפסוק הוצאות כנגד המדינה. נפסק כי במקרה כזה התוצאה נקבעת, בין השאר, על פי אמות המידה הבאות: יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת ההליך הפרטני מלכתחילה, האם מוצו ההליכים, האם העתירה הוגשה בשיהוי והאם הגשת העתירה היא שהובילה את המשיבים לחזור בהם מההחלטה הקודמת ולהעניק לעותר את הסעד שהתבקש בעתירה (ראו: בג"ץ 842/93 אל נסארה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1993)). עוד נפסק כי מקום שהליך ההשגה המינהלי נמחק בשל התייתרות הסעד שהתבקש בו, במיוחד כאשר הסעד ניתן לעותר לפנים משורת הדין - בדרך כלל לא יפסקו הוצאות. עיינו לדוגמא: בג"צ 2196/07 חמדון נ' משרד הפנים (23.11.10). הנחיות אלו יפות לענייננו מכוח הוראת סעיף 8 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הקובע כדלקמן:

"בית משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי."

זה המקום להעיר כי אף בעניין איוונוב, אליו הפנו באי-כוח המבקש - לא נפסקו בסופו של דבר הוצאות.

           העולה מן המקובץ מלמד שקביעת בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים בעניין ההוצאות החילה פה בדרך סבירה את הקריטריונים שנמנו לעיל והיתה מעוגנת כל-כולה בנסיבות המקרה הפרטני שעמד לפניו, על איפיוניו המיוחדים. הנה כי כן לא מתעוררת בתיק זה סוגיה משפטית נרחבת יותר מזו הנוגעת לעניינו של המבקש. האמירה הנ"ל ראויה להסתייגות מסויימת, המובאת בפיסקה 8 שלהלן.

8.              המבקש טען כאמור כי ההתנהלות של המדינה במקרה שלו היא "מקרה מייצג" של פעילות המדינה במקרים דומים רבים, וגם בשל כך ראוי היה לפסוק  לו הוצאות. נושא זה - לא פורט על-ידי המבקש בצורה מספקת בפני בית המשפט הנכבד קמא וממילא הדבר לא לובן במסגרת פסק הדין. אשר על כן, אינני סבור כי ערכאה זו יכולה להביע דעתה בעניין ולחייב את המדינה בהוצאות רק בשל הטענה הנזכרת, שלא הוכחה כדבעי. עם זאת אעיר כי ככל שיתברר להבא, בדרך הראויה, בפני הערכאה הדיונית המוסמכת - כי אכן קיים דפוס התנהגות קבוע שכזה, כנטען, כי אז ייתכן שראוי יהיה לשקול, למצער, פסיקת הוצאות הולמות בעתיד על מנת לשרש את התופעה, ככל שהיא קיימת. עיינו והשוו: בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, (11.2.10), פיסקה 10 לפסק דינו של המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין.

9.              נוכח כל האמור לעיל - הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות בבקשה זו.

           ניתנה היום, ‏כ"ג באלול התשע"ג (‏29.8.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   מה